אז כמו רבים וטובים מהורי ישראל גם אני זכיתי (נשבעת שזכיתי ) להישאר עם הבנות שלי בבית.
עברו כבר שבועיים אוטוטו ותאמינו לי אני נהנית מכל רגע.
עם ביטול הגנים והיציאה ל"חופש" הכפוי נדמה היה לשנייה כאילו כל החיים שלי נעצרו.
נעצרו לתקופה לא ידועה.
מי שמכיר אותי יודע כמה אני מכניסה לחיי כל כך הרבה משימות ודברים והכי חשוב גם עומדת בהם, אני אוהבת שחיי מלאים, אוהבת את העומס ועובדת היטב בתנאי לחץ..
לא אשקר, היה פחד מתחושות ריקנות, "חוסר מעש" (במרכאות, כן? כי טכלס יש הרבה מה לעשות), אבל בעיקר הפחד מעצירת ההתקדמות שלי המקצועית והעסקית.
אבל ההרגשה היא שונה לגמרי! החיים זימנו לי רק טוב.
אני זוכה לקום כל בוקר עם הבנות שלי, זוכה לראות אותם בכל סיטואציות היום, ברגעים הטובים, החיבוקים והאהבה והמשחקים וגם ברגעים הפחות נעימים. לומדת עליהן כל יום יותר ויותר.
לא יכולתי להגיד את זה לפני, מה היה לנו איתם? 3 שעות ביום?
וגם זה בקושי.
בכל מקרה יש כאלה שיסכימו אית ויש כאלה שלא, וזה בסדר.
לא ביקשנו את התקופה הזאת היא נכפתה עלינו.
לפחות בואו נמשיך להנות מהרגע, להיות חזקים ולשמור אחד על השניה.
בנתיים תהנו מסשן אחרון שהצלחתי לתפוס לפני הסגר הגדול שנכנסו אליו.
